דחיית ערר הסנגוריה נגד החלטת בימ"ש להאריך את מעצרו של העורר ב-8 ימים

מונח בפניי ערר הסנגוריה נגד החלטת בימ"ש קמא להאריך את מעצרו של העורר ב-8 ימים לשם הגשת כתב אישום.

הסנגורית אינה חולקת על קיומן של ראיות הקושרות את העורר לעבירות של גניבת כלי רכב, ואף לא על התוצאה האופרטיבית אליה הגיע ביהמ"ש כאשר האריך את המעצר. עם זאת, סבורה הסנגורית כי בתי המשפט הצבאיים נעדרי סמכות לדון בעניינו של העורר, ובכלל זה להאריך את המעצר כאמור, שכן מירב הזיקות קושרות את העורר לישראל. כפי שהסבירה הסנגורית, העורר חי את עיקר חייו בירדן, עד שחזר עם אמו הירושלמית לירושלים, עיר בה הוא מתגורר ועובד מזה כ-15 שנה. העורר אף הגיש בקשה לאיחוד משפחות, שטרם הוכרעה. מכל מקום, עפ"י דברי הסנגורית אין לעורר כל קשר לאזור, ועל כן, ביהמ"ש הצבאי אינו מוסמך לדון אותו. עוד מדגישה הסנגורית כי העמדתו לדין של העורר בפני בימ"ש צבאי, עלולה לפגוע קשות בזכויותיו.

התביעה הצבאית התנגדה לערר, תוך שציינה כי העורר נעצר במסגרת פרשייה בה ארבעה מעורבים, אשר שלושה מהם, ביניהם העורר, מטופלים ע"י התביעה הצבאית, לאור ביצוע חלק מהעבירות באזור. המעורב הרביעי הינו תושב ישראל הנושא תעודת זהות ישראלית, ולכן הוחלט להעמידו לדין בבימ"ש ישראלי. לשיטת התביעה, לנוכח ביצוע מקצת העבירות באזור, לבימ"ש זה סמכות שיפוט מקבילה לזו הניתנת למערכת האזרחית הישראלית. אשר על כן, טענות הסנגורית מכוונות כלפי מקום העמדה לדין, שאלה המסורה להחלטת התביעה.

דין ערר זה להידחות.

עיון בחומר הראיות שנאסף עד כה מלמד כי אכן קיימות ראיות הקושרות את העורר לביצוע עבירות בישראל ובאזור.

משכך יש לקבוע כי קיימת סמכות עניינית מקבילה למערכת השיפוט האזרחית ולבתי המשפט הצבאיים באזור יהודה והשומרון (ראה סעיף 7 לצו בדבר הוראות ביטחון - תש"ל 1970). ודוק, סמכות עניינית אמרנו ולא סמכות מקומית, כפי שביקשה הסנגורית לטעון, שכן ההסדרה הסטטוטורית של שתי מערכות השיפוט שונה כידוע. (ראה ע"מ איו"ש 88/00 התוב"ץ נ' חמארשה).

משקבענו כאמור, נשאלת שאלה האם מוסמך בימ"ש זה להתערב בשיקול דעתה של התביעה הצבאית בפני איזו ערכאה להביא את עניינו של העורר.

לית מאן דפליג, כי ביהמ"ש הגבוה לצדק מוסמך לבדוק את השאלה האמורה בהתאם למבחן "מירב הזיקות" שנקבע זה מכבר בפסיקתו (ראה לדוגמא בג"ץ 481/76 ליפטאוי נ' שר הביטחון, פ"ד לה(1) 617, בג"צ 560/88 שחרור נ' המפקד הצבאי, פ"ד מד(2) 233, וכן בג"ץ 6809/93 אלחאג' נ' ביהמ"ש הצבאי בעזה).

שונה הוא הדין בנוגע לאפשרות הערכאה הפלילית להזדקק, בדרך של תקיפה עקיפה, לשאלת הפעלת שיקול דעתה של התביעה בסוגייה זו.

תרתי אחר אסמכתא פסיקתית המעניקה סמכות לביהמ"ש, בפניו מתנהל הליך פלילי, לבחון את שיקול הדעת של התביעה כאמור אגב הדיון, אך זאת לשווא. פסיקת ביהמ"ש העליון הדגישה פעם אחר פעם את ריבונותה של התביעה לקבוע היכן יתנהל ההליך הפלילי (ראה לדוגמא בג"ץ 412/71 נסיראט נ' מפקד צה"ל ברצועת עזה ובג"ץ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3) 154), וכך גם נקבע מס' פעמים על ידינו (ראה עניין חמארשה הנ"ל, ע"מ 2271/06 עלי נ' התוב"ץ וע"מ 3166/06 עלקם נ' התוב"ץ).

לאור האמור, אין לי אלא לקבוע כי לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא אשר גם הוא הסתפק בבחינת שאלת הסמכות.

מובן כי פתוחה הדרך בפני הסנגוריה לשטוח את טענותיה בעניין הפורום הנאות בפני בג"ץ.

אשר על כן, נדחה הערר כאמור.

ניתנה היום, 9 בדצמבר 2007, כ"ט בכסלו התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

המשנה לנשיא

רמ"שית: גו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: